כשאבא שלך היה סוכן חשאי מהולל, שאחראי בין היתר להקמת רשת ריגול בקהיר ולחיסולם האגדי, שבמשך שנים נדמה היה כבלתי אפשרי, של ראשי הפדאיון הרצחני, מה הסיכויים שתגדל להיות פסנתרן ג'אז מיזנטרופ בניו יורק ואז במאי קולנוע אוטודידקט בתל אביב, שאת סרטו הראשון והחתרני באורך מלא צילם בכלל בלי תסריט? במקרה של גידי דר, שסרטו החדש, המענג להחריד והמתוסרט להפליא, "הבדחן", עלה למסכים בסוף השבוע, זאת בדיוק הייתה השתלשלות העניינים. אבל בואו נתחיל מהסוף.
דר נחת הרגע בביתו הכפרי שבעתלית הפסטורלית, שם הוא מגדל זיתים וחיות כמו נמיות ושועלים קטנים שטרפו את התרנגולות שהיו, והחליפו את הסוסים שאביו המנוח ויתר עליהם עוד בחייו כשראה שבני המשפחה לא רוכבים עליהם מספיק. הוא הגיע היישר מהפרמיירה האנגלית של "הבדחן" (במלעיל חזק, עם סגול ב-ח', לפי ההטעמה ביידיש, שהיא השפה הדומיננטית בסרט), במסגרת פסטיבל הסרטים היהודי בלונדון, שהתקיימה בבית קולנוע היסטורי שאירח לא מזמן את ההקרנות המסחריות של נז"א בעיר, מכל הסרטים.
רק אל תתחילו לדבר איתו על עוכרי ישראל בני הוליווד. הם לא באים לו טוב. סוזן סרנדון? "סתם מטומטמת". חאבייר בארדם? "מתי הוא עשה סרט טוב בפעם האחרונה? אולי אצל האחים כהן, אבל אצלם גם עציץ יכול לשחק טוב". ו"מארק ראפאלו מקפיד לחרב כל תפקיד שנותנים לו ולהיות הכי גרוע גם בסרטים טובים". דר השאיר בלונדון מאות לקוחות מרוצים ושואגים מצחוק, ועד כמה שהתרגל לתגובות הקהל לסרט, שבכורתו העולמית התקיימה בפסטיבל טרייבקה, עדיין קשה לו שלא להתמוגג מהן.
"הבדחן" מציין את שיתוף הפעולה החמישי שלו בארבעה עשורים עם שולי רנד, שאותו ליהק כבר ב-1988 לסרטו הקצר "המשורר", לצד משה איבגי, ועשוי להיות המצליח מכולם. האגדה החסידית המודרנית, שבכל זאת הייתה יכולה להתרחש גם בשטייטעל במאה ה-19, שמציעה נשמה יתרה והומור סוחף במרחב שבין שלום עליכם לבשביס זינגר, עם נגיעות אפלוליות, סטנדאפ יהודי וניגוני כלייזמרים שמביאים ישועות (תראו ותבינו), יוכל בעולם צודק להשוות ואף להעלות את ההישג של "לשחרר את שולי", ולהביא מיליון צופים ויותר. אחרי הכל, שולי (רנד) מעולם לא היה משוחרר יותר על המסך, בתפקיד וירטואוזי לחלוטין, שבעולם עוד יותר צודק היה מקפיץ אותו לשורה הראשונה בשחקני העולם, שלדעת דר הוא כבר נמצא בה בעצם.
טוב, לא שהעולם הזה צודק – "הבדחן" הפסיד באופן שערורייתי ובלתי מובן בעליל בכל 12 הקטגוריות שבהן היה מועמד לפרס אופיר – אבל לפחות דר זכה באוסקר. באוסקר אייזק, מהלוהטים (והנחמדים, לדברי דר) בשחקני הוליווד, שבא מתיאטרון והיה המלט, בדיוק כמו רנד שאת תפקידו העברי דיבב בגרסה האנגלית לסרט המונפש (בערך) של דר, "אגדת חורבן".
"הבדחן" הוא סיפורו של מוישה שטריקר, מצחיקן בחתונות של עשירים, כוכב שירד מגדולתו והידרדר לפת לחם בגלל התמכרות לאלכוהול (ומי שלא ראה מימיו קבוצת תמיכה לאלכוהוליסטים ביידיש ועם שטריימלים, חייב לראות), אבל בעיקר לאהבת הקהל ולצורך לספר בדיחות בכל מחיר, גם במחיר חורבנו, "ואין סיפור בלי חורבן", כדברי דר. כשמזדמנת לו האפשרות להופיע בחתונה ("חסינה", ביידיש) של השנה, ולהנדס את הקאמבק של חייו, הוא נולד מחדש. אבי החתן הוא חבר ילדות שלו, קצב שהפך לגביר, ומגלם אותו טל פרידמן.
"אשתי חשבה שטל יכול לשחק בן של קצב עם 'דם בעיניים', כמו שאומרים עליו. יש בו שובבות שיכולה בקלות להתחלף בפראות, וזיק של טירוף בעיניים", אומר דר ומגלה שפרידמן חיכה יום אחד לתורו להצטלם, עטוי בבגדי גביר, ועוברים ושבים בירושלים עטו עליו בבקשות לתרומות ונדבות, ואז הוא הבין את הלחצים התמידיים שבהם נתונה הדמות שהוא מגלם. אשתו של דר גם מצאה לו שחקן לתפקיד המשודך המגמגם של בתו היחידה של מוישה – ועוד במידברן, מכל המקומות. את הבת, שרה לאה בעלת יכולות הכישוף, מגלמת התגלית מלכי גולדמן, בת של אדמו"ר גדול שיצאה בשאלה. "היא כישפה אותנו לגמרי באודישן שעשתה בזום מניו יורק ואמרה לשולי: טאטע, זאת אני, שרה לאה. לא היה ספק שזאת היא".
צופית גרנט, אשתו השנייה של רנד, משחקת בתפקיד פרומה הקשוחה והדואגת, אשתו של מוישה. "צופית ושולי לא כל כך רצו לעבוד ביחד, הם חשבו שכדאי להפריד. אני נורא רציתי אותה לתפקיד. בחנתי הרבה שחקניות, חלקן טובות מאוד, אבל בכולן היה חסר לי משהו, אז בסוף חזרתי אל צופית והתעקשתי. זה היה תפקיד קטן שגדל מאז, כמו שקורה לא מעט. צופית התעקשה על שינויים, אבל כדי לדייק את הדמות ולא כדי להגדיל את חלקה. פרומה רואה את מוישה בדיוק כמו שהוא, וגם כשהיא כועסת עליו היא יוצאת להגנתו בכל כוחה ולא מרשה לאיש לומר עליו מילה רעה. אני חושב שהחום והאהבה בין שולי וצופית עוברים במלואם".
דר זכה לעבוד עם אלף נשותיו של שולי רנד. בסדר, עם שלוש מהן. לפני גרנט הייתה מיכל רנד, אם שבעת ילדיו, שלא הייתה שחקנית מקצועית, אבל הייתה למעשה אפשרות הליהוק הנשית היחידה לסרט "האושפיזין", שרנד כתב את התסריט שלו וכיכב בו (והפעם כן זכה על הופעתו בפרס אופיר). "זה היה סרט על בעלי תשובה והיא הייתה חזק בתשובה וממילא שולי, שהיה בשיא ההתחרדות שלו, לא היה יכול לעבוד עם שחקנית אחרת. ובוא נגיד בזהירות שאני הסתדרתי איתה מצוין בעיקר כשהמצלמות דלקו".
רנד עשתה בסופו של דבר תפקיד מעולה ומורכב, והסרט עצמו התקבל להפליא בארץ ובעולם, כבש ערים בעלות ריכוזים יהודיים גבוהים כמו ניו יורק (בן סטילר היה אחד ממעריציו) ולמעשה בישר על גל השטיסלים והקוגלים והקדים את סרטי רמה בורשטיין ושאר ההצצות אל העולם החרדי המסקרן תמיד, מתברר.
רונית אלקבץ, שכינתה את דר "גידי גודאר", הייתה בתחילת הרומן שלה עם רנד כשדר ליהק אותה לפיצ'ר הביכורים שלו, "אדי קינג", עוף קאלט מוזר ורב יופי שנעשה בהשפעת הגל החדש הצרפתי. "היא הייתה ידועה בעיקר כדוגמנית, אבל מהרגע הראשון היה ברור שהיא לא דומה לשום דבר ולאף אחת אחרת, ושלא רואים דבר כזה כל יום. היא הייתה יהלום לא מלוטש, התגייסה לפרויקט באופן הכי טוטאלי שיש, בכל מאודה, הייתה מאושרת מהסרט וגאה בו, וגם התעקשה לבוא איתי לפסטיבל לוקרנו שבו זכינו בפרס נמר הארד. היינו מאוד מאוד קרובים. הייתי פרנקופיל אז, וזה עבר לי די מהר, אבל היא נכנסה חזק ועמוק לעניין של הצרפתיות המעורבבת עם המרוקאיות שלה. היא הבינה את העניין הוויזואלי של כמו להיות בתוך תמונה, והצלם אריאל סמל קרא לה בחיבה, 'בובולינה המתלכלכת'. לרונית ולשולי הייתה התאהבות נורא חזקה. נשארה לו תמיד נקודה רכה בלב אליה, והוא לקח מאוד קשה את המוות העצוב שלה".
"אדי קינג" הקדים את זמנו במידה רבה, ובארץ "לא כל כך ידעו איך לאכול אותו". הוא פתח את פסטיבל חיפה ב-1992, ואחרי כרבע שעה מתחילת ההקרנה, דר וחברו דני וסרמן, התסריטאי הזן בודהיסטי של "המשורר", ראו לתדהמתם כ-700 צופים מתוך אלף מסתערים על היציאה מהאודיטוריום. "ידעתי שזה סרט למיטיבי לכת ולא לכל אחד, אבל באמת שלא הבנתי מה קרה", משחזר דר. בדיעבד התברר שהנהלת הפסטיבל חילקה כ-700 כרטיסים חינם לעובדי העירייה כדי למלא את האולם.
חוסר המזל של הסרט לא נעצר שם. "קיוויתי שיבואו צעירים, כי יש בסרט רוח נורא גדולה של חופש ואפילו אנרכיה, ותחושה של מה שאמיתי בישראל, זה סרט מתח שמפרק את עצמו ובודק גבולות ומערבב ז'אנרים באפס תקציב ומתפרע כמו שבני 25 יודעים להתפרע, ורובנו היינו בני 25 כשעשינו אותו, אריאל הצלם היה בכלל צלם סטילס שפחות או יותר הכרחתי אותו לצלם קולנוע ורובנו לא ידענו מהחיים שלנו, הימרנו והתאבדנו על זה, היו לנו פרטנזיות גדולות, הגיוניות ובעיקר לא הגיוניות. אבל הצעירים לא באו. כל התנאים היו נגדנו, כאילו אלוהים לא רצה שנצליח. היו שלושה שבועות של מבול מטורף, כל נתיבי איילון הוצפו. אנשים לא יצאו מהבית, ובטח לא בשביל סרט ישראלי מחתרתי. גם עם 'אגדת חורבן' שעשיתי עם שולי היה סיפור מבאס, הוא יצא בתחילת הקורונה, ירד מהמסכים ובדיוק כשחזר למסכים התחיל וירוס דלתא שגמר את הקולנוע".
הרבה קולגות של דר זוכרים את "אדי קינג" לטובה וחלקם אף הושפעו ממנו ביצירתם. נדב לפיד, זוכה דב הזהב בפסטיבל ברלין ופרס חבר השופטים בפסטיבל קאן, אומר ש"הסרט היה ונשאר נורא ייחודי בתוך העולם וההקשר של הקולנוע הישראלי. הוא כאילו נעשה בחלל, לא קשור למה שקורה סביבו. מפתיע שהוא בכלל מדבר עברית, ובו בזמן הוא לא העתק של שום דבר והוא כן מאוד ישראלי. הסרטים האחרים של גידי לא דומים זה לזה, ויש בזה הרבה יופי. גידי עצמו הוא אדם די חד פעמי. יש בו סוג מסוים של ניתוק, כמעט ברמה של אוטיזם. הוא נאמן לעצמו ואף פעם לא חלק מאופנה או מהעדר. יש לו מקום משלו, ותמיד יש בו כנות והוא דובר אמת. זה צד חזק ביצירה שלו".
"לקחתי אותו לתפקיד של מעין נביא בסצנת הפתיחה של הסרט שלי 'כן!'. הסצנה ירדה בעריכה, לצערי, כמו סצנות אחרות שנפלו. גידי עשה אודישן מדהים. חיפשנו מישהו שרואה את האור, את מה שאחרים לא רואים, ויש מעט מאוד אנשים ושחקנים שיכולים להביא את זה. לפני שעבדתי איתו שמעתי שהוא יודע לשחק, ועכשיו אני יכול להעיד בוודאות שהוא אכן יודע לשחק. יש בו ורסטיליות מדהימה ומשהו ייחודי. אולי נעבוד שוב ביחד".
מה מצא דר בשולי רנד, שהיה למוזה הקבועה שלו, אולי הקמע, והשותף-לפשע האולטימטיבי, כמו דה-נירו לסקורסזה?
"שולי מבוגר ממני בשנתיים", מסביר דר בן ה-62. "הוא כמו אח גדול בשבילי. ברגע שראיתי אותו חשבתי שיש בינינו דמיון מסוים, משהו במראה ובתשדורת הכללית, הרגשתי שהוא כמו אלטר אגו שלי ושהוא יכול לשחק אותי. הוא נהיה כוכב מאוד גדול אחרי 'המשורר', אבל תמיד נשאר צנוע ואמיתי ואף פעם לא התנהג כמו דיווה. נהיינו חברים נורא קרובים. אני מיזנטרופ שלא אוהב להתערבב עם הרבה אנשים, ושולי הוא אחד היחידים".
ואז רנד חזר בתשובה. אבל לפי דר, זה לא היה אירוע טראומטי או טרגי מסוג "הלכת לי חבר", כמו שאריק איינשטיין שר על אורי זוהר. "זה היה תהליך הדרגתי ואז שולי התחרד לגמרי ונעלם. ויום אחד שמעתי שריקה מלמטה ואז הוא דפק בדלת ונכנס פנימה דוס. אבל החברות לא השתנתה. תוך שנייה היינו בדיוק בנקודה שבה עצרנו. האגו נשאר בחוץ והאמון ההדדי רק העמיק. ואז שולי גם התחיל לכתוב תסריטים, ונוצר שיתוף פעולה מאוד צמוד. הוא בעצמו לא ידע שהוא כותב, ואז התברר שהוא תסריטאי מלידה, מספר סיפורים מחונן עם אוזן מושלמת לדיאלוג".
"את 'האושפיזין' לא הקרנו בשבתות, מפאת התחשבות בציבור הדתי. עם 'הבדחן' כבר שחררנו. לחזור בתשובה אני כבר לא אחזור כנראה. זה מקרה אבוד. אבל העולם של שולי מושך ומרתק אותי, עם המיסטיות שבו, וכל הטקסים והצבעים והריחות והקודים שלו. בעיניי שולי הוא לגמרי אחד השחקנים הגדולים בעולם. ב'הבדחן' יש בו צבעים ונגיעות של דני קיי וג'ואל גריי, אבל אין שני לו". רנד זכה לא מזמן בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל סרטים במינסק. הסרט יופץ בעולם, אבל חוסר האהדה הגורף לישראל, שבין היתר הביא להקפאתו או ביטולו של הסרט שיוסף סידר היה אמור לביים בכיכובן של מריל סטריפ וסיגורני וויבר, לראשונה מאז למדו משחק ביחד באוניברסיטת ייל, עלול לפגוע גם בו. אבל דר מנסה לשמור על קורטוב אופטימיות.
ניים דרופינג לא בא לדר בקלות, ובכל זאת הוא מגלה שהתיידד מאוד עם אליוט גולד למשל, שהשתתף אף הוא בדיבוב הגרסה האנגלית של "אגדת חורבן". "אנשים מתרגשים מהשם החם אוסקר אייזק, ושוכחים שאליוט היה אחד הכוכבים הגדולים בעולם בשנות ה-70, ולא רק אבא של רוס ומוניקה ב'חברים' או השותף של קלוני ופיט בסרטי 'אושן'. הוא נורא צנוע, ויש לו ראש קצת היפי וזרוק והוא לא עושה עניין מקריירה. אמריקה קצת מזניחה את הכוכבים שלה כשהם מתבגרים, שלא לומר זורקת אותם לכלבים, אז הוא כוכב הרבה יותר גדול באירופה. הוא עבד והתיידד עם ברגמן ופליני ואורסון וולס, ומספר עליהם סיפורים נהדרים, כאילו בדרך אגב".
לא מזמן ראיינתי את ג'וש ברולין, בנה החורג של ברברה סטרייסנד, ועכשיו אני משוחח עם ידיד קרוב של בעלה הראשון ואבי בנה היחיד. היקום לבטח מנסה לומר לי משהו, לא?
תבקש מאליוט להכיר לי את ברברה?
"אין בעיה. אני על זה".
ידעתי ששווה לדבר עם דר, שגם הציע למשורר הענק אלן גינסברג את תפקיד טרזיאס העיוור ב"אדי קינג", המבוסס בחופשיות על "אדיפוס המלך". "הוא חיבב גברים צעירים וכנראה חתיכים ונפגש איתי לארוחת בוקר בניו יורק. בסוף הוא לא עשה את התפקיד, אבל הרווחתי איתו שלוש שעות מרתקות". בגינסברג הוא נזכר בגלל השיר שלו על אללה שנלחם ביהוה, כשדיברנו על "מלחמת הנרטיבים" של האיסלם והיהדות ("כי זה מה שזה בסופו של דבר") ועל אביו הסוכן החשאי הנערץ, שהיה "חצי תימני וחצי ס"ט", דיבר שש שפות על בוריין, כולל ניבי ניבים, היה חבר אישי של מלך ספרד וקידם עם הנשיא יצחק נבון את יוזמת הדרכונים הספרדיים לצאצאים של מגורשי ספרד, אהב ערבים בכל ליבו, נראה כמוהם וגדל על תרבותם, אבל באותה נשימה הקפיד שלא להפנות להם את הגב בשתי החוות שבהן עבד איתם ("שמו היה אסור לפרסום הרבה שנים וכינו אותו פשוט 'בעל החוות'. הלכתי מכות עם ילדים שלא האמינו לי שאבא שלי סוכן חשאי") "כי תמיד קיימת הסכנה שפתאום ידפקו לך טוריה בגב".
"בזמן הסכמי אוסלו", מספר בנו, "התבדחנו על זה שאם ישלחו לו כל יום הקלטות של השיחות, הוא יידע לפרש למה בדיוק התכוונו הפלסטינים כשאמרו דברים אחרים. בכל מקרה הוא היה מספר הסיפורים הכי מהפנט שהכרתי, ממעשיות פולקלור ועד זכרונות מילדותו בירושלים, שמזכירה קצת את 'מאה שנים של בדידות', עולמות שנעלמו. אולי עוד אספר את הסיפור שלו באיזשהו פורמט. להתראיין הוא אף פעם לא הסכים, והסביר שאם יצטטו אותו לא נכון הוא יצטרך להוכיח כל החיים שאין לו אחות, אז בשביל מה לטרוח. אפרופו דיוק בציטוטים, אל תשכח שאני בא ממשפחה של מחסלים. רק אומר".
דר אגב מצטיין בקול רדיופוני מרשים במיוחד.
למה בעצם אתה לא משלים הכנסה מהצד בקריינות לפרסומות?
"כי לא הציעו לי אולי?"
אני אומר: בוא נשבור את המונופול של קובי מידן בשוק הקריינות לפרסומות. עם כל הכבוד, גם אתה יכול למכור משחות נגד טחורים.
"תביא הצעה קונקרטית ונראה".
אתה באמת אוטודידקט בקולנוע?
"לגמרי. למדתי חודשיים בבית צבי, כשעוד הייתה שם מגמה לקולנוע, וזהו. את כל השאר למדתי תוך כדי תנועה. רק בגיל 22, כשהשתתפתי בתרגיל של חבר, גיליתי בפעם הראשונה מה זה שוטים. אין לתאר את הבורות שלי אז. באותו ערב רצתי לראות סרט של אלן רודולף בסינמטק, הסתכלתי על הקאטים והכל נפתח לי כמו מניפה. המפיק הגרמני של ג'ים ג'רמוש שהיה אז בשיאו גילה בי עניין אחרי הסרט הקצר. הוא שאל אם יש לי רעיון לסרט באורך מלא, ואמרתי לו בחוצפתי שכן, אבל אני רוצה לעשות סרט בלי תסריט. הוא אמר לי: הנה משפט שאסור לך להגיד אף פעם למפיק. עד אז הייתי אובססיבי לג'אז. אני בן אדם עצלן בעיקרון, אבל כשאני אובססיבי על משהו, אי אפשר לעצור אותי. אז החלפתי אובססיה באובססיה, ונשארתי שם".
המבט שלו ושל רנד על העולם החרדי ב"הבדחן" הוא חומל ואוהב, עם קריצות ביקורתיות עדינות, כמו אלו על תאוות השנור של העדה המושמצת, שגולשת גם לקופת המדינה. "המפעל הציוני דחק ומחק בהצלחה ענקית את הגולה היהודית, ועבר בבת אחת מהתנ"ך לפלמ"ח. אבל התנ"ך הוא המיתולוגיה שלנו, כל האודיסאות שלנו. יש לנו בסיס משותף, למה לוותר על זה? החרדים הפכו לאקס טריטוריה, וגם שומרי המסורת מתקשים איתם. אני אוהב את היחס הרך והמפויס של שולי לכל המורכבויות שמסביב לאמונה שלו".
"אני מאמין שחייבים למתן את הגישה לחרדים כדי לשרוד במקום הזה. שונאים אותנו מספיק בעולם, אבל על מה שקורה בארץ, בתוכנו, יש לנו שליטה. כמו שקיסינג'ר אמר פעם, אין לנו מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים ובה אנחנו מוכרחים להתרכז. בואו נסתדר זה עם זה, יהודים עם יהודים, ואחר כך ננסה להסתדר עם האחרים. הספינה מתנדנדת כל כך חזק שתיכף היא מתרסקת. המנהיגים החדשים שלנו צריכים לקחת אחריות ולאחד את העם. כי מתחת לכל הכעסים והשנאות והפחדים ושאט הנפש, אנחנו בכל זאת אחים, אם נרצה או לא".
ארנון סגל, בנו של חגי ואחיו של עמית סגל, ראיין ל"מקור ראשון" את דר, האובססיבי גם לענייני חורבן וגאולה, ושאל מה דעתו על הרעיון של בית שלישי. "אמרתי לו שאני בעד להקים אותו שוב, ברחבת הר הבית, שהיא השטח המדמם ביותר בהיסטוריה פר מטר, אבל ביחד עם הערבים. הוא אמר שהם בחיים לא יסכימו. ואתה מסכים? התקלתי אותו. הוא אמר: יודע מה? כן, אבל נבהל כשהסברתי לו שחבריי הלהט"בים והפוסט ציוניים ישמחו לשמוע על כך. ואז אמרתי לו ברצינות, שאם גם בית המקדש השלישי ייבנה במריבה, הוא ייחרב, למרות הכל. אנחנו עוד לא בשלים לבנות אותו. זה כמו מתקן גרעיני. או שמביאים אור לעולם או שמשמידים את העולם. תלוי על איזה כפתור נבחר ללחוץ".